במדבר ט, א-יד. צ"ע בכמה נקודות:

• היכן מצאנו "מועד ב'" בשאר החגים? וכי מצינו "שבועות שני" וכו'?!


• בפרט, על-רקע העובדה, שהקב"ה חוזר כמה פעמים על המילה "במועדו" ("ויעשו בנ"י את הפסח במועדו" ובעוד מקומות בהמשך הפרשה). ומכאן למדו המפרשים (ע' אוה"ח הק') שאין תשלומין לקרבן פסח. א"כ, כיצד יתכן שיש מועד אחר?


• פס' יד: "וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה' כחוקת הפסח וכמשפטו כן יעשה חוקר אחת יהיה לכם ולגר..". עולות על פס' זה שתי שאלות:


• אוה"ח הק': מדוע דווקא כאן התורה ציינה שגר חייב לקיים את המצוות כמו יהודי אחר? הרי זה נכון לגבי כל התורה כולה?


• רש"י מביא בשם חז"ל הו"א מפסוק זה שהגר יקריב קרבן פסח מייד כשמתגייר (אפי' בחודש תמוז), קמ"ל "חוקה אחת יהיה לכם ולגר" שמקריב יחד עם כולם בפסח.  מה פשר ההו"א הזו?

ביאור הענין:

מהות קרבן פסח:

"ואעבור עליך.. ואת עירום ועריה.. ואומר לך בדמיך חיי" – חז"ל מבארים שכשהקב"ה בא לגאול את ע"י ממצרים לא מצא להם זכות (עירום ועריה), ונתן להם שני דמים: דם ברית ודם מילה, ועי"ז גאלם ממצרים.

וצ"ע, אם הכוונה לתת זכויות לעם ישראל – מדוע דווקא דרך "דם"? היה מסתבר יותר לתת זכויות אחרות כמו גמ"ח, ת"ת ועוד?

אלא נראה שהכוונה היתה לגאול את עם ישראל לא מכוח זכויות אלא מכוח ברית בין הקב"ה לבינינו, שיש בה קשר מהותי פנימי ללא קשר לזכויות.

וזהו עניין דם המילה (ברית) ודם הפסח (שגם עניינו ברית).

לכן, מבאר המהר"ל (בדרוש לשבת הגדול), שענייני קרבן פסח הם סביב "אחד" (שה תמים (=שלם) זכר בן שנה, בבית אחד יאכל, איסור לשבור עצם, איסור לבשל (מתפורר) אלא צלי אש (מתקשה ומתאחד) – להורות על האיחוד בין הקב"ה לבינינו.

ומטעם זה אמרה התורה "כל ערל.. בן נכר.. לא יאכל בו" – לאפוקי גוי או מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים (מומר), כיון שאינו שייך לברית.

גר:

לכן, היתה הו"א שגרים לא יקריבו דווקא את קרבן הפסח. הגרים לא היו שותפים ליציאת מצרים, וממילא, לא יכולים לומר "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' א-לוקינו משם.." (ע"ד המשנה במס' ביכורים – "גר מביא ואינו קורא" כיון שאינו יכול לומר "אשר הנחלת לאבותינו..").

באה התורה והדגישה "וכי יגור אתכם גר.." – אע"פ שהגר לא היה פיזית ביציאת מצרים – נשמתו שייכת לעם ישראל, וממילא, נגאלה יחד איתנו ממצרים (כמאמר חז"ל בגמ' מס' שבת פרק ר"ע שנשמות הגרים עמדו ג"כ במעמד הר סיני), וגם הוא שייך לברית. (אוה"ח הק').

ומטעם זה גופא, היתה הו"א לומר שהגר יקריב את קרבן הפסח ברגע שמתגייר, שהרי זה הקרבן המורה על השתייכותו לברית של ע"י. ממש כמו שעושה ברית מילה כשמתגייר.

קמ"ל, "חוקה אחת יהיה לכם ולגר..", כולם מקריבים בזמן אחד.

"במועדו":

עפי"ז, מובנת הדרישה לעשות את הפסח "במועדו" – ללא תשלומין. כל עם ישראל ביחד צריכים להקריב את הפסח בזמן אחד, וכמש"כ בפר' בא "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים"[1], כיון שרק כך רואים את האיחוד של כולם. משא"כ, אם היו תשלומין – כאו"א היה מקריב בזמן אחר.

ויתרה מזאת: חז"ל למדו מ"במועדו" – אפי' בשבת ואפי' בטומאה. להורות, שהברית בינינו לבין הקב"ה קיימת אפי' אם נטמאנו. שום דבר אינו חוצץ בינינו לבינו ית'. זה לא תלוי בזכויות וטהרה.

פירוש הפרשה:

לפי"ז, נבוא לבאר את פרשתנו, בהקדם דיוק של האוה"ח הק':

הפס' הראשון פותח בתאריך, ומקדים את השנה ("בשנה השנית") לחודש, בניגוד לשאר המקומות (בד"כ) בתורה – המקדימים את החודש לשנה. מדוע?

כיון שהתורה רצתה להדגיש שהיה מדובר בשנה השניה. והטעם: בשנה הראשונה ע"י חטאו בעגל (ע"ז). והיתה להם הו"א שלא יוכלו להקריב את קרבן הפסח כיון שהברית הופרה (נתנכרו מעשיהם לאביהם שבשמים, והם בכלל "כל בן נכר לא יאכל בו"). בא הקב"ה ואמר: "ישראל אע"פ שחטא – ישראל הוא". הברית אינה מופרת אפי' אחרי חטא העגל, ולכן, "ויעשו בנ"י את הפסח במועדו". אפי' בטומאה ואפי' בעוון.

ממילא, חשבו האנשים שנטמאו – שיוכלו ג"כ להקריב את קרבן הפסח, שהרי "במועדו" היינו אפי' בטומאה! ובפרט, שנטמאו מכוח דבר מצווה! לכן, שאלו "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל"?

והתשובה: "איש איש כי יהיה טמא לנפש.." – כלומר, אמנם הציבור אינו נדחה אע"פ שנטמא (=רוב ציבור), אך יחיד נדחה.

כלומר, הכוח של "בין כך ובין כך קרויים בנים" (אפי' בטומאה) הוא כוח של הציבור. ליחידים כשלעצמם, אין את הכוח הזה, ולכן הם נדחים.

ולהיכן? לפסח שני. מה עניינו?

מצאנו "הזדמנות שניה" גם במתן תורה – לוחות ראשונים, נשברו, ואח"כ לוחות שניים.

ועניינם: הלוחות הראשונים – קדושה מלמעלה, חירות מיצה"ר וכו'. ואז בא חטא העגל (ע"ז), ואחריו חזרה בתשובה ולוחות שניים ביוהכ"פ (לפיכך הוקבע ליום סליחה וכו'. רש"י).

כלומר, ההשתייכות לברית של ע"י עם הקב"ה נעשית בשני שלבים:

• מלמעלה למטה.


• לאחר החטא והחזרה בתשובה – מלמטה למעלה.

וכך גם בברית של קרבן פסח:

• פסח ראשון – הארה גדולה וקדושה מלמעלה למטה.


• למי שנטמא (=התרחק) ונטהר (=חזר והתקרב) – פסח שני.

ומה"ט כתוב בזוה"ק שהיתה הו"א לומר שפסח שני גדול במעלתו מפסח ראשון, וביאר ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק – פסח שני אות א): משום שבמקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.